כל מה שמקולקל באמריקה – כולם מחולצים

שנת 2009: הבנקים גדולים מכדי ליפול

שנת 2020: כולם גדולים מכדי ליפול

אם היה לך ספק לגבי מה או מי חשוב יותר לקובעי המדיניות, שלא נבחרו, היושבים במגדל השן (וכנראה שנבחרי הציבור, שנבחרו מושכים שם בחוטים מאחורי הקלעים) כשהם מפמפמים את ערך הנכסים גבוה יותר ויותר, התרשים הזה מבהיר, שהתשובה היא – זה לא אמריקה (מיין סטריט).

נראה כי תוכניות החילוץ וה- QE סיפקו מגן רוח טוב יותר לבעלי הון מאשר לעובדים בתשלום לפי שעה, אם נשפוט זאת לפי המגמות האחרונות. המניות שוב בראלי, בעוד שתביעות ראשוניות ממשיכות להרקיע שחקים.

הנרטיב פשוט: אם בעלי הון ירגישו בנוח יותר עם התחזית, זה עשוי גם לסיים את הסבל בשוק העבודה. זה למעשה בלתי אפשרי לחלץ את המיין סטריט בלי לחלץ גם את וול סטריט, אפילו אם מחלקת יחסי הציבור של הפד תמשיך לשכנע אותך אחרת. הפד הוא עכשיו גם המלווה וגם הקונה של המוצא האחרון …הוא קונה הכל.

המסקנה הרווחת למדי, היא שהקורונה באה לשנות את העולם ושהעולם לא יחזור למה שהיה לפני. אם כך, מדוע האוצר או הפד לוקחים סיכון בחילוץ חברות ואפילו סקטורים, שאין להם את יכולת ההשרדות בעולם שאחרי הקורונה.

כמה זמן יכולים קווי אשראי ציבוריים להישאר על מקומם, אם חברה או מגזר שלם צריכים להיאבק באופן ממושך ורציף, על מנת להפעיל מחדש את הביקושים לשירותים/סחורות שלהם?

קחו את הדוגמא של המגזר הקמעונאי: אם הצריכה תועבר באופן היפותטי לפלטפורמות מקוונות, ובתוך כך נדל״ן מסחרי או שוק המשרדים (מעבר לעבודה מהבית), ככל הנראה הפד והאוצר ימשיכו לחלץ מגזרים, שיצטרכו בהכרח לצמצם את גודלם.

מבחינה פוליטית, ייתכן שזה בלתי אפשרי לא לחלץ את כולם, אך אני פשוט נאבק כדי להבין את הרציונל שמאחורי ״הסיכון המוסרי״ של מגמת הצמיחה חסרת התקדים במאזן הפד; אבל זו כנראה שאלה לרבעונים נוספים. כרגע, בעלי ההון נראים מרוצים מהאסטרטגיה. אפשר להטיל ספק אם הם יהיו מאושרים בעוד 2-3 שנים מהיום.

כפי שציינתי בעבר, נראה כרגע כי הניקוד פשוט: ה״מיין סטריט״ האמריקאי 0 – הפדרל ריזרב 6TN$+